<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יוחנן בן החורנית</h1>
<h2>דף טו:</h2>
גרסינן בגמרא ראשונה דפרק חבית שנשברה [שבת קמ"ד ע"ב] מאן תנא דמוהל משקה הוא, אמר אביי רבי יעקב היא. דתניא בתוספתא דמסכת טהרות [פ"י ה"א] פרק ר"ג, הכומר את זיתיו בני יומן חזרנו לדברי בית שמאי ולדברי בית הלל, ורבי יעקב אומר מוהל משקה הוא, ומפני מה טיהרו מוהל היוצא מן הזיתים עד שלא תיגמר מלאכתן לפי שאינו רוצה בקיומו. ורבי שמעון אומר מוהל מי פירות הוא, ומפני מה טימאו מוהל היוצא מעקל בית הבד לפי שאי אפשר לו לצאת צחצוחי שמן. ומסקנה המוהל היוצא מן השמן טמא מן המעטן טהור. ומסקנא המוהל היוצא מן השמן טהור. ובגמרא דידן אינו כלשון הזה.
ובפרק אחרון דמסכת מכשירין [פ"ו מ"ה] [תנן] מי החלב כחלב, ומוהל השמן כשמן שאין המוהל יוצא ידי שמן דברי ר' שמעון. רבי מאיר אומר אע"פ שאין בו שמן. ובפלוגתא דרבי יעקב ורבי שמעון מסקינן במסכת שבת בפרק חבית דאיכא בינייהו דאתי בתר איצצא. ופירש רש"י ששלשה מינין יש בזיתים, כשטוענן מתחילה במעטן להתחמם ולהתבשל מאיליהן מוהל זב מהן [והוא צלול] כמים. ולאחר שיעמדו ימים ודוחקין זה את זה חוזר לזוב מהן והוא קרוב להיות כשמן. ולאחר שעצרן והוציא שמנן בבית הבד ומשתהה התפוח בעקלין שהוא אגוד בהן בבית הבד חוזר מוהל וזב מהן. בתר איצצא, היינו לאחר שהתחילו להתחמם ודחקו זה את זה ונשתהה הכומר ימים על אותו מוהל חולק רבי יעקב ורבי שמעון, דלרבי שמעון טהור כמוהל הראשון, ולרבי יעקב מוהל זה משקה כשמן.
מיהו טעמא דרבי מאיר דפליג על רבי שמעון דאמר מוהל הרי הוא כשמן שאין יוצא ידי שמן ורבי מאיר אומר אע"פ שאין בו שמן. דמספקא לי(ה) אי רבי מאיר פליג אפילו על רבי יעקב דאפילו ראשון דקמי איצצא. אם כן ההיא דחבית הנזכר תנן התם במסכת מקואות פ"ז [מ"ד] יש מעלין את המקוה, נפל לתוכו יין ומוהל ושינה מראיו פסול. מאן תנא דמוהל משקה הוא אמר אביי רבי יעקב הוא דתניא רבי יעקב אומר מוהל הרי הוא כמשקה מאי טעמא שביק מתניתין דסתם מתניתין רבי מאיר, ושמעינן ליה לרבי מאיר דמוהל אע"פ שאין בו שמן הוה משקה. ומתניתין היא. מאי טעמא לא אוקמיה כרבי מאיר. אפילו מוהל ראשון, כדמסיק מה טעם אמרו מוהל היוצא בתחילה טהור מפני שאינו רוצה בקיומו ומשמע הא רוצה בקיומו הוה משקה. אבל מוהל דאיירו ביה רבי שמעון ורבי מאיר זהו היוצא מעקל בית הבד לאחר שנשתהה התפוח מעצירתו וזב ממנו. דלרבי שמעון כיון דיש לעמוד עליו דיש בו ציחצוחי שמן, כגון שלאחר עצירתו לאלתר נמשך ממנו שמן אז הוא משקה. ולרבי (שמעון) [מאיר] אף אם שהה לאחר עצירתו זמן גדול והמוהל צלול מאד מפני שכבר כלה לחלוחית השמן, אפילו הכי קא"ר [מאיר] אע"פ שאין בו שמן, כלומר אע"פ שהצליל יפה יפה אותו מוהל שמן, שאין לך [דבר] היוצא מן הזיתים אחר עצירתו בבית הבד שיהא דין מי פירות עליו, לפי שכל המתמצה ממנו הכל שמן הוא. אבל המוהל היוצא מתחילה ודאי אותו שמן טהור. הילכך שפיר מוקי לההיא דנפל לתוכו יין ומוהל כרבי יעקב.
ונראה לי דמדקתני בפלוגתא דרבי מאיר ורבי שמעון מי חלב כחלב והמוהל כשמן, ש"מ דבאותו מוהל דדמי למי חלב קא מיירי, מה מי חלב כבר נתמצה כל עיקר החלב על ידי ההמסס להקיבה ונשתייר רק הפסולת, אף שמן בכה"ג שכבר הוציא כל עצמו ועיקרו של שמן, ומה שזב אחרי כן מי זיתים בעלמא הוא. אלא דלרבי שמעון אי אפשר לו בלא ציחצוחי שמן, כמו שכתבתי ולאלתר זב. ולרבי מאיר לא דמי לחלב דקסבר כל מה שאגר בזית לאחר מוהל ראשון הכל שמן הוא. וכיוצא בו שנינו במנחות [פ"ו ע"א] פרק כל קרבנות הציבור, בהלכות שמן, דתניא בגמרא זית השלישי עוטנו בבית [הבד] עד שילקה ומעלהו לראש הגג ועושה אותה כמין תמרה עד שיזובו מימיו וכונסו לבית הבד ומימיו מוהל ראשון. וסתם משנה רבי מאיר. וקתני התם במתניתין שלישית עוטנו בבית [הבד] עד שלוקה ומעלהו ומנגבו בראש הגג. וטעמא מפני המוהל צריך לנגבו שהוא מי פירות שלא יתערב עם עיקר השמן. וכן [פירש] רש"י. ומסקנא דברייתא, להודיעך שרבי יוחנן בן החורנית [היה] אוכל חולין בטהרה.
מיהו על זה אני הסודר תמה וכי רבי יוחנן בן החורנית שהיה אוכל חולין בטהרה לא היה סומך על רבי צדוק ועל רבי אלעזר בנו שהיו כהנים חבירים, היכן מצינו שאין חבר נאמן לחבר אחר. ואי אפשר לפרש שרבי יוחנן בן החורנית היה אוכל על טהרת הקודש, דאכילת זיתים לא מתפיס אלא לטהרת תרומה. כדאיתא בפרק השוחט [חולין ל"ד ע"א] בהלכות מאי אהדרי חברייא אהדדי. דמסקינן דבשר בבשר מתחלף. הילכך אפילו בשר חיה אדם אוכל בטהרת קודש שלא יתחלף בבשר קודש של בהמה. אבל בשר בפירי לא מיחלף, ואין מתפיס פירות אלא על טהרת תרומה. ולמה לא האמינו רבי יוחנן לרבי אלעזר ב"ר צדוק ולאביו. ועוד שהיו כהנים ונזהרים יותר מישראל שהם חבירים, כדאיתא בבכורות [ל' ע"ב] פרק עד כמה, דא"ר יוסי לרבי יהודה במעשה שהושיב בנו של רבי חנניה בן אנטיגנוס שני חכמים משלו לשמור טהרותיו, ולא רצה לסמוך על אותו זוגא דרבנן שהן שלחו. לפי שמיום שחרב בית המקדש יבנה במהרה נהגו כהנים סילסול בעצמם שאינן מוסרין טהרות לכל אדם. ודוחק לפרש כי רבי צדוק ורבי אלעזר בנו לא (היה יודע) [היו יודעים] אם היה רבי יוחנן בן החורנית אוכל חולין בטהרה. ורבי יוחנן הוא (שהעש) [שחשש] שמא אינם יודעים, ולא הקפידו על מה ששלח לו רבי צדוק. דוחק גדול לומר כך.
וגם זה תימה שהבוצר לגת אומר שמאי שהוכשר אע"פ שלא הוכשר, ואמר להלל אם אתה מקניטיני גוזרני אף על המסיקה [שבת י"ז ע"א]. וכשהזיתים בחביות והן מגולגלים אומר ב"ש אין צריך לנקב משום דלא ניחא ליה באותו משקה, אע"פ שאם גלה דניחא ליה הוי הכשר. ובמסיקה בעלמא רצה לגזור. וי"ל בזיתים שהם עומדים לאכילה וכונסן לאכילה הוא דקא אמרי בית שמאי דאין צריך לנקב, דודאי לא ניחא ליה בההוא משקה וכאילו פירש שלא לרצון [הוא] הילכך לא מכשיר, אבל המוסק לבד לצורך שמן דומיא דבוצר לגת לצורך יין, גזר מכל הנהו טעמי דמפרש בשמונה עשר דבר שגזרו. ואפילו את"ל שלענין שבת גרסינן [קמ"ג ע"ב] אם יצאו מעצמן אסורין, (אפילו) לרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה דאפילו [העומדין] לאכילה אסורין, היינו משום חומרא דשבת. אבל לענין הכשר כיון שברור [הדבר כי] לא ניחא [ליה] באותו משקה היוצא דהא לאכילה עומדין לא גזרינן. גרסינן במסכת טהרות [פ"ט מ"א] ומייתינן לה בשלהי מסכת מעילה [כ"א ע"ב], זיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן, אבל לא זיעת הקופה דברי ב"ש. ובית הלל אומרים משיתחברו שלשה זה לזה. ובמעילה לא מסיים דפלוגתא היא.
